<h1>ארחות חיים הלכ' מילה סימן ו'</h1>
<h2>דף קלג.</h2>
עושין כל צרכי המילה בשבת כגון להיות מוהל ופורע ומוצץ וחוזר על ציצין המעכבין אף על פי שפירש ועל ציצין שאינן מעכבין אם לא פירש ונותנין עליה איספלנית או רטיה. אבל מכשירי מילה אין דוחין את השבת. כיצד אין עושין סכין בשבת ואין מביאין אותו דרך רשות הרבים ואפילו דרך מבוי שאינו מעורב הואיל ואפשר להביאו מערב שבת. כיצד יעשה אם שכח ולא הביא אומר לגוי הבא הואיל ואין אמירה לגוי אלא מדבריהם נדחה אותו כדי לקיים עשה של תורה. ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. אבל אם יצטרך לעשותו אין אומר לגוי לעשותו. אלא תדחה המילה לתשיעי. וכן (אם) [אין] שוחקין סמנין. ואין עושין אספלנית ואין טורפין יין ושמן הואיל ואיפשר לעשות מבערב [שבת] אלא תדחה לתשיעי. (קצבו) [קצרו] של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות מותר לומר לגוי לעשותו כדי לעשות מצוה בזמנה. ודבר שעשייתו אסורה לנו משום מלאכה אסור לנו לומר לגוי לעשותו בשבת. והר"י מקורביל כתב שמכשירי מילה אין דוחין שבת לא בדבר שהוא אסור מדברי תורה ולא בדבר שאסור מדברי סופרים. וגם אם אין לו דבר המרפא המילה שנאבדו קודם שמל אין מלין אותו בשבת. והגיה עליו הר"ף וצ"ע בספר הגדול. אבל בי"ט נראה דמלין ושוחקין סממנין מפני שראויין לקדרה ומתוך שהותרה לצורך אוכל נפש [הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש] אבל אם נמול ואחר כך נתפזרו הסמנין או נשפכו החמין עושין לו הכל מפני הסכנה.
<h2>דף קלג:</h2>
וכל זמן שהוא עוסק במילה בשבת חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין פירש על המעכבים חוזר ועל שאינן מעכבין אינו חוזר כיון שפירש בשבת. אלו הן ציצין המעכבים העור החופה רוב גבהה של עטרה הוא ציץ המעכב לפי שהוא ערל כמו שהיה וכן מל ולא פרע כאלו לא מל.
כתב הבעל התרומה שנים מוהלין בשבת אחד יכול לימול ואחד יכול יעשה הפריעה ואין שום איסור בראשון על החבורה. כיון שהשני גמר המצוה כדאמר רב פפא אנא עבדית פלגא דמצוה ואתון עבידו אידך פלגא דמצוה. ע"כ.
<h2>דף קלד:</h2>
מקום שדרכן להיות מרחיצין את התינוק [מרחיצין אותו] בשבת בין לפני מילה בין לאחר מילה מפני הסכנה. וביאר הרמב"מ ז"ל לחכמי לוניל שלא התירו להרחיץ לפני המילה רק בחמין שהוחמו מערב שבת אבל לאחר המילה מותר אפילו בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה. ומרחיצין המילה ביום שלישי שחל להיות בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה ואפילו בחמין שהוחמו בשבת. וכתב הבעל ה"ג דהיכא דאיכא [דאייתי] איזמל מע"ש ואיתבר או איפגם או נאבד שרי למימר לגוי לתקנו ולהביאו ורת"ם ז"ל פי' דוקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאוריתא לא. והר"ף ז"ל כתב ה"ג [לטעמיה] דבעירובין פ' הדר גבי הא דקאמר נימא לגוי וניתי לזה פי' אפילו דרך רשות הרבים קאמר דאיכא איסורא דאורייתא.
<h2>דף קלז.</h2>
קטן בעל בשר עד שיראה כאלו אינו מהול רואין אותו בשעה שיתקשה. אם נראה מהול אינו צריך כלום ומתקנין הבשר מזה ומזה מפני מראית העין. ואם בעת שמתקשה אינו נראה מהול חוזרין וחותכין הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שיראה מהול בעת קשוי ודבר זה מדבריהם ז"ל כי מן התורה כיון שמל פעם אחת אין צריך למולו פעם שנית.
<h2>דף קלז:</h2>
וכתב גאון ז"ל מי שיש לו שני תינוקות בניו או שאינן בניו למול יוצא בברכה אחת ודמנחי תרויהו קמיה בשעת הברכה ולא יפסיק בנתים בשיחה שאינה לצורך המילה. וראיה מהא דאמרי' שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן וברכת היין וכורת הברית לא הוי הפסק דגדולה מזו אמרו. ומודה ר' יהודה דאינו מברך אלא ברכה אחת בין לכסוי בין לשחיטה ואע"ג שהכסוין הוו בין שחיטה לשחיטה. ואע"ג דמפסיק בשחיטות בין בהמה לבהמה [כיסוי לכסוי] אעפ"כ אינו מברך אלא ברכה אחת וכ"ש הא וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וביאר עוד (דה"ה) אם האב מוהל מברך להכניסן קודם שימול אבל אם אחר מוהל אינו מברך אותה עד לאחר מילת שניהם. אבל אם בירך אותה קודם המילה או לאחר המילה [של הראשון] יצא. ע"כ. והבעל העיטור ז"ל הצריך ברכה לכל אחד ואחד משום דגופין מחולקין הן.
כתב (הרמב"ם) [הרשב"ם] ז"ל אם האב מל את בנו מברך ברכות אלו בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הבן. וכן נמי כתב ה"ר יונה דפיאירא ז"ל בשם רבו הרשב"א ז"ל שהאב כשהוא מוהל מברך להכניסו קודם שימול. ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל נראה שלאחר מילה מברך אותה ואחר הברכה מוהל.
